"ישראל היא נס", הכריז ברק אובמה בנאום שנשא בהלוויה של שמעון פרס. מלים אלה נשמעות כמוסיקה באוזני ישראלים, היודעים שישראל היא נס מעשה ידי אדם, תוצר של דם, יזע ודמעות של דורות של ישראלים שלחמו למענה, הגנו עליה ובנו אותה.
יש בישראל דברים רבים, שישראלים ותומכי ישראל ברחבי העולם יכולים להצביע עליהם בגאווה, אך יש גם ליקויים הדורשים תיקון. במאמר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב–4.12, תחת הכותרת "כולנו יתומים כאן — חיים ומוות במחנה פליטים פלסטיני במזרח ירושלים", תוארו דברים הצריכים לבייש כל ישראלי. כתבה אותו הסופרת האמריקאית רייצ'ל קושנר, ששהתה יומיים בשכונת שועפט בירושלים.
סביר להניח, שלא הרבה ישראלים היו בשועפט, ואין ספק שהם הזדעזעו כשקראו את המאמר. לאלה שהעדיפו להתעלם ממנו הוא ישמש כתזכורת בוטה למצב שיש לתקנו באופן מיידי. מחנה הפליטים הפלסטיני שועפט, שישראל ירשה מהכיבוש הירדני אחרי מלחמת ששת הימים, ושלוש השכונות הסמוכות לו מוקפים בחומת בטון גבוהה ונקראים בשם הכולל "שועפט". הם מצויים בתוך הגבולות הריבוניים של ישראל ובתוך הגבול המוניציפלי של ירושלים. הרוב מבין 80 אלף תושבי שועפט מחזיקים ברשיונות שהייה ישראליים, ויש להם אפשרות לקבל אזרחות ישראלית.
ואולם כאן מסתיים הדמיון לישראל. אלה הן שכונות עוני, סלאמס. אין בהן מדרכות, מערכת ביוב או תברואה מתפקדת, אין שירותי דואר, לא מרחב פתוח, לא גינות ומגרשי משחקים. גם אין משטרה, שתפקידה לשמור על החוק ולהגן על התושבים. המקום שורץ כנופיות פשע, שחבריהן מחזיקים בנשק אוטומטי, וסוחרי סמים מוכרים את מרכולתם למבוגרים ולילדים. מעשי רצח מתרחשים שם בכל שבוע. בשועפט אין שום חוק ואין שום סדר.
בזמן שהותה בשועפט התארחה קושנר אצל באהא והיבא נבאטא וילדיהם. באהא, עובד סוציאלי בן 29, הקדיש את זמנו, לבדו, לניסיונות לשפר במקצת את המצב הנורא השורר בשועפט. קושנר נלוותה אליו בסיוריו בסביבה, ויכלה לראות את מבטי ההערצה שהופנו אליו, בעיקר מצד צעירים.
ואולם נראה שמאמציו לא עלו בקנה אחד עם האינטרסים של כמה מהגורמים הפליליים באזור. שבועות אחדים לאחר הביקור של רייצ'ל קושנר באהא נורה למוות. מן הסתם, איש לא חיפש את רוצחו. אין משטרה בשועפט.
לממשלות ישראל היו 49 שנים לשקם את הפליטים במחנה ולהפוך את שועפט למקום שאפשר לחיות בו. למשטרת ישראל היו 49 שנים לכונן מערכת של חוק וסדר בשועפט. לעיריית ירושלים היו 49 שנים ליצור בה שירותים עירוניים סבירים, אך דבר כמעט לא נעשה.
באותה תקופה הלך המצב והורע. בניית החומה הגבוהה מסביב לשכונה הבהירה את כוונת הממשלה: להניח לאוכלוסייה לדאוג לעצמה. זאת היא הזנחה פושעת, שאין לה כל תירוץ או הצדקה. האם יכול מישהו להתפלא על כך, ששועפט נחשב למעוז טרור?
המאמר של קושנר צריך להיקרא על ידי ראש ממשלת ישראל והשר האחראי לירושלים. הוא צריך להיקרא על ידי מפכ"ל הממשלה והקצין הממונה על ירושלים.
לאחר מכן עליהם לבקר בשועפט עם אנשי הצוות שלהם ולראות במו עיניהם את התוצאה של שנים של הזנחה, ולהכיר במשימה האדירה הממתינה להם, משימה שאסור לדחותה עוד.
 
לכתבה המלאה של רייצ‘ל קושנר:
http://www.nytimes.com/2016/12/01/magazine/we-are-orphans-here.html?_r=0