על רקע הרעיונות המועלים עתה בדבר העברת חלק משטחה של ירושלים המיושב בערבים לרשות הפלסטינית, סקירה זו מנסה להבהיר היא היכן היא ירושלים, תוך בחינת ההתייחסות של עם ישראל , העולם הנוצרי והעולם המוסלמי, כמו גם מדינות העולם, לשאלת תחומיה של ירושלים.

בעבר הוגדר תחומה של העיר על ידי חומותיה, שקבעו קו ברור בין העיר לבין השטח שמחוצה לה. תוואי חומותיה של ירושלים שונה לא פעם במהלך ההיסטוריה. חומותיה הנוכחיים נבנו בין השנים 1539 – 1542 , בתקופת שלטונו של השולטאן העות'מאני, סולימאן המפואר. רק במחצית השנייה של המאה הי"ט חל שינוי בתיחומה של העיר. בשנת 1863, הוקמה לראשונה עירייה בירושלים על ידי השלטונות העות'מאניים ותחומי אחריותה היו העיר העתיקה והשטחים שנבנו בצמוד לחומות אך לא מעבר לכך. רק בתקופת השלטון הבריטי, בשנת 1931, נקבע גבול שיפוט לעירייה שכלל את שטחה של העיר העתיקה והתרחב מערבה עד לעמק המצלבה, דרומה עד לשכונת תלפיות. במזרח עד עמק הקדרון  ובצפון מעבר לשכונת שיך ג'ירח. כך לא נכללו בתחום ירושלים השכונות העבריות בית הכרם, קריית משה, ובית וגן. גם האוניברסיטה העברית על הר הצופים לא הייתה חלק מירושלים כמו גם שכונת סילוואן וחלק משכונת אבו תור. אף שירושלים גדלה והורחבה מעבר לגבול המוניציפאלי שנקבע בשנת 1931, לא שונה קו זה עד לסוף תקופת השלטון הבריטי.

סיום תקופת השלטון הבריטי הביא עמו להחלטה של האו"ם, בדבר חלוקתה של ארץ ישראל בין מדינה יהודית למדינה ערבית. החלטה זו, החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, נתקבלה ב 29 לנובמבר 1947. בהחלטה זו נקבע כי ירושלים והשטח הסובב אותה, כולל העיר בית לחם, כ 125 קמ"ר ובו כ 200 אלף איש, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים, יכללו באזור מיוחד שינוהל ישירות על ידי האו"ם, וזאת בשל הימצאותם של מקומות קדושים בעיר לנצרות ליהדות ולאסלאם בתחום זה ולא היה ניתן, לדעת האו"ם, להשאיר שטח זה בידי אחת המדינות שאמורות היו לקום בארץ ישראל.

boundariesproposed

החלטה זו שהוציאה את ירושלים מתחום המדינה היהודית העתידה, נקבלה באישור והסכמה של המוסדות הרשמיים של התנועה הציונות. מדינות ערב והאוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל דחו את ההחלטה ופתחו במלחמה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל. במהלך המלחמה הצליח הכוח הצבאי הישראלי לכבוש חלקים רבים מחלקה הערבי של ירושלים אך לא בעיר העתיקה שבין החומות ובחלקה המזרחי של העיר. שטחים אלה נכבשו על ידי הלגיון העבר ירדני. עוד הצליח הכוח הישראלי לחבר את החלק של העיר שנכבש בידיו אל שאר השטחים שבאחזקת מדינת ישראל. המלחמה בעיר ירושלים עצמה הסתיימה בהפוגה השנייה (יולי 1948). סיום הקרבות בירושלים הביא למהלך מינהלי בו קבעה ממשלת ישראל, באוגוסט 1948, כי השטח שהוחזק על ידי צה"ל בעיר באותה העת יוכרז כשטח כבוש צבאי וימונה לו מושל צבאי. צעד זה נעשה בשל ההבנה כי שטחה של ירושלים אמור היה להיות שטח שבידי האו"ם ולא חלק מהמדינה היהודית ולכן הוא היה בחזקת שטח כבוש המנוהל על ידי הצבא הכובש, עד שיוחלט על פתרונו המדיני. החלטת ממשלת ישראל, פורסמה בעיתון הרשמי של מדינת ישראל ואליה צורפה מפה המסמנת את תחומי שטח הכיבוש הצבאי של ירושלים.

map1

כפי שנראה במפה זו היו בידי ישראל שטחים במערב העיר וכן שטח קטן בהר הצופים שכלל את מבני האוניברסיטה ובית החולים הדסה אך ללא רצף טריטוריאלי אליהם. בדרום לא כלל השטח את כול תוואי מסילה הברזל שנשארה בחלקה בידי הצבא הירדני (בסמוך לכפר בית צאפאפה). עוד הייתה בידי צה"ל חוות הלימוד החקלאית שממזרח לשכונת תלפיות אך בלי רצף טריטוריאלי אליה.

בנובמבר 1948 נקבעו קווי הפסקת האש בירושלים, וזאת בהתאם למיקומם של החיילים הישראלים והעבר ירדניים באותה העת. בין קווי העמדות של שני הצדדים נשאר "שטח הפקר", שלא היה בריבונות של אף צד. עוד נקבע כי אזור ארמון הנציב העליון, שהפך במהלך המלחמה למקום פעילותו של ארגון "הצלב האדום" יהיה במעמד של שטח מפורז, שאליו יהיה אסור להכניס אנשי צבא (כמו למרחב הר הצופים הישראלי ומתחם בית ההארחה על שם אוגוסטה ויקטוריה שנשאר בתחום ירדן. במשכן הנציב העליון מוקם מטה משקיפי האו"ם, והבניין עצמו היה שטח מפורז שבידי האו"ם, שריבונותו לא נקבעה. ממערב לו השתרע שטח מפורז ישראלי וממזרח לו – שטח מפורז ירדני.

בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין מדינת ישראל לממלכת עבר הירדן באפריל 1949 נקבע שמסילת הברזל תישאר כולה בריבונות ישראלית וכתוצאה מכך צורף חלק מהכפר בית צאפאפה לתחומי ירושלים הישראלית ותושביו נהפכו לאזרחי ישראל בעלי זכויות אזרח מלאות.

map2

מעמדה של ירושלים עם סיום הלוחמה לא היה ברור, שהרי האו"ם קבע כי כול שטחה של ירושלים יהיה בריבונותו ולמעשה הן מדינת ישראל והן ממלכת עבר הירדן כבשו חלקים מירושלים זו. כתוצאה מכך בחודשים הראשונים לאחר הסכם שביתת הנשק עדיין התקיים להלכה מצב של שטח כיבוש צבאי בירושלים, וממשלת ישראל לא מיהרה להכריז על ירושלים כחלק מהמדינה וודאי שלא לפעול בה כעיר בירה. מוסדות הממשלה הישראלית  מוקמו בתל אביב ומשם ניהלו את מדינת ישראל הצעירה. רק בדצמבר 1949 קיבלו ממשלת ישראל והכנסת החלטה שקבעה כי ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. כתוצאה מכך החל מעבר הממשלה, הכנסת ומוסדות ממלכתיים לירושלים ומאז אמצע דצמבר 1949, מהווה ירושלים את בירתה של מדינת ישראל.

ערב מלחמת ששת הימים, בעת שהעיר ירושלים הייתה מחלוקת בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, שטחה של ירושלים הישראלית היה 38 קמ"ר ושטחה של ירושלים הירדנית היה כ 7 קמ"ר. מיד לאחר סיום המלחמה, ביום ה 28 לחודש יוני 1967, החליטה ממשלת ישראל להרחיב את תחומה של העיר ירושלים מזרחה, צפונה ודרומה  וכך נוספו לירושלים הישראלית כ 70 קמ"ר. מאז הורחב שטחה של ירושלים כמה פעמים לכיוון מערב וכיום שטחה הכולל של ירושלים הוא 126.4 קמ"ר . בתחום שטח זה מתגוררים כיום כ 850 אלף איש כ40% מהם ערבים והשאר יהודים.

ככול ששיטחה של ירושלים הלך וצמח כך הלך וצמח השטח המשמש כ"בירתו הנצחית של עם ישראל" וזאת בלי כול קשר לתיחומה ותיפקודה של ירושלים בעבר ובלי כול התייחסות לעמדת העולם באשר לירושלים. בעוד מדינת ישראל רואה את ירושלים כבירתה אף מדינה בעולם לא מאשרת מצב זה, ולכן אין שגרירויות בירושלים. עם זאת, בלי לאשר את זה בצורה רשמית, מכיר העולם בריבונות מדינת ישראל באותו החלק שהיה שבשליטת מדינת ישראל משנת 1948 ועד מלחמת ששת הימים. אין הדבר כך באשר לחלק שצורף לירושלים  (ולישראל) לאחר מלחמת ששת הימים. העולם הרחב מתייחס לכול השטחים הללו, כולל הרובע היהודי בירושלים, כשטח כבוש שאסור למדינת ישראל לספח אותו או ליישבו ביהודים. לראייתם שטח זה שייך לרשות הפלסטינית, ולמעשה אכן זו מגבירה כול העת את פעילותה בעיר. מערכות החינוך הערביות בעיר עיקרן מנוהל על יד הרשות הפלסטינית, שמעניקה משכנתאות לבוני בתים ערביים בירושלים ומממנת פעולתם של מהנדסים ועורכי דין ישראליים (כולל יהודים רבים) בהגנה משפטית על ערביי ירושלים ה"סהר האדום" הפועל מראמאללה, מגיש סיוע רפואי לערבים החיים בעיר. קבוצות כדורגל ירושלמיות משתתפות בליגה הפלסטינית, ערביי ירושלים מצביעים לרשות הפלסטינית ובהוראתה נמנעים להצביע לבחירות לרשות העיר אף שיש להם זכות לעשות כך ועוד.

נראה אפוא כי הגדרת מעמדה ותפקידה של ירושלים הנם פועל יוצא של תפיסות דתיות ולאומיות, והחלטות בינלאומיות ומקומיות. יש הטוענים כי ירושלים האמיתית היא רק זו שבתוך החומות וכול השאר הן שכונות שנבנו בעת החדשה ורק החלטות מינהליות קבעו שיהיו חלק מירושלים ואלה ניתנות לשינוי. מכאן ששינוי גבולה הנוכחי של ירושלים אפשרי.

היכן היא אפוא ירושלים – נראה כי הדבר תלוי בעמדתו של הקורא, ולכול אחד יש את ירושלים שלו, אותה הוא דורש לעצמו ולא מוכן לחלקה עם האחר.