תובנות מהעבר ומבט לעתיד על העיר שחוברה לה יחדיו

בפרוס יום ירושלים

"תוספת שטח מרבי שייכלל בירושלים ואשר יאפשר את התרחבותה של ירושלים לכרך גדול. אם יתברר בעתיד שהפרזנו בהכללת שטחים ואוכלוסייה, ניתן יהיה להפריד בין השטח המוניציפלי של ירושלים לבין אזור חיצוני בסטטוס של מועצה אזורית". זו הייתה תשובתו של האלוף רחבעם זאבי (גנדי) לשאלתו של יוסף שפירא, שר המשפטים דאז, על שיקולי הוועדה לקביעת הגבול החדש של ירושלים. השאלה העידה על היעדר עבודת תכנון מעמיקה למהלך היסטורי זה. ועדה זו, תוך 17 ימים בלבד, בחרה להוסיף 64 קמ"ר מהגדה המערבית, ובהם 22 כפרים פלסטיניים, לירושלים המזרחית, שהשתרעה עד 1967 על פני שישה קמ"ר וכללה שש שכונות בלבד.

העתיד שעליו דיבר גנדי הגיע, ומתחוור כי אכן הפרזנו. מדיניות כוחנית, קצרת ראות מדינית, כלכלית וחברתית שהתבסמה מאדי הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים ומ"שיכרון הכוח" שאפף את הנהגת המדינה, הולידה את הפירות הבאושים שעמם מתמודדת כיום החברה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. המציאות הנוכחית ב"ירושלים המאוחדת" מתאפיינת במגמות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות שליליות, הפוגעות בכלל תושביה ומאיימות להפוך את בירת ישראל לעיר בעלת רוב ערבי, ענייה להחריד ומוכת טרור.

דיוני הממשלה בשנת 1967 מראים כי לנגד עיניהם של משרטטי התוואי החדש עמדו חמישה יעדים מרכזיים, שבהשגתם ראתה ישראל משקל נגד לחסרונות לסיפוח המופרז. בחינתם כיום מראה כי ישראל כשלה בהשגתם ונשארה רק עם החסרונות, שהלכו והתעצמו עם השנים.

היעד הראשון והחשוב היה דמוגרפי טריטוריאלי – סיפוח שטחים נרחבים לירושלים, אך הימנעות מלכלול יישובים ערביים המאוכלסים בצפיפות בתחומי העיר, על מנת לשמור על רוב יהודי מוצק. מספר הפלסטינים שהפכו לתושבי ירושלים וישראל, הגיע בן לילה ל-69,000 נפש שהיוו 26% מאוכלוסיית ירושלים. כיום מניין הפלסטינים עומד על 316 אלף נפש המהווים למעלה מ-37% מאוכלוסיית העיר. זוהי מגמה מתמשכת שכבר ב-2005 התריע ראש המועצה לביטחון לאומי, האלוף במיל' גיורא איילנד, בפני ראש הממשלה שרון ש"לאור התחזיות הדמוגרפיות […] יש משמעות גדולה מתי נלך להסדר הקבע, רצוי שלא נגיע למצב שבו נלך להסדר קבע כאשר מחצית מהתושבים בבירה הם פלסטינים". השבתם של הכפרים הללו למעמדם המונציאפלי הקודם, יסיר באחת את האיום באובדן הרוב היהודי בירושלים המתקיים מאז 1870".

היעד השני היה הפרדה כלכלית בין ירושלים לבין הגדה המערבית. בפועל, במשך ארבעה עשורים, נשארה מזרח ירושלים הליבּה האוּרבּנית והכלכלית של הגדה. רק עם הקמת המכשול מסביב לירושלים הצליחה בכך ישראל, אך יצרה במו ידיה מגמות הפוכות לאינטרסים שלה. היא אסרה על כניסת פלסטינים מהגדה לירושלים ובכך הביאה לקריסה כלכלית של העסקים למיניהם במזרח ירושלים ודחפה את תושביה לעבוד במערב העיר, במקצועות השונים מתחום התמחותם. חיבורם מחדש של הכפרים הפלסטינים לגדה המערבית ישקם את כלכלתם, יבלום את המגמות הקיימות ויביא להיפוכן באמצעות חזרת הפלסטינים לתעסוקה המעודפת באזור מגוריהם.

היעד השלישי היה אסטרטגי ביטחוני. חברי הוועדה ביקשו להכליל בתוך הגבולות האלה חלק ניכר מרכסי ההרים המקיפים את ירושלים, אך התעלמו מההשלכות העתידיות כתוצאה מקיומה של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר גופה. השאיפות הלאומיות של הפלסטינים במזרח ירושלים והפלייתם המתמשכת הניעו גלי אלימות וטרור קשים מצדם. היה זה ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, שהבין כי לא ניתן להתעלם מכך ובשנת 2000 אישר את הצורך ב"[…] חומה ביטחונית, בין רוב השכונות הפלסטיניות לעיר המערבית, ובין השכונות הישראליות במזרח ירושלים ולאגן הקדוש, עם מעברים מבוקרים בתוך העיר". הצבת המכשול החדש המוצע בין הכפרים הפלסטינים לירושלים ימנע מעבר של מפגעים לשכונות הישראליות, ויאפשר למשטרה הפלסטינית לאכוף חוק וסדר בכפרים בתיאום עם צה"ל וזרועות הביטחון.

היעד הרביעי היה לכלול בתחומי העיר מתקנים חשובים, כגון שדה התעופה בעטרות ובית המטבחיים בשועפאת. בפועל, שדה התעופה אינו מופעל מסיבות כלכליות מאז קיץ 2000, מה גם שחסרונו אינו מורגש, ובית המטבחיים הפסיק אף הוא לפעול.

היעד החמישי היה התחשבות בבעלויות על קרקעות, בעיקר כשמדובר באדמות שהיו בבעלות יהודית, כמו באזור נווה יעקב. בפועל סופחו שטחים נוספים שהיו בתחום העיריות של בית לחם, בית ג'אלה ואל בּירה. מאחר שסיפוח השטח נועד לאפשר בניית שכונות יהודיות, נלוותה אליו הפקעתם של 24,500 דונם מתוך 70 אלף הדונמים שסופחו, ועליהם נבנו בסיוע ממשלתי 51,000 יחידות דיור עבור יהודים ורק כ-600 עבור פלסטינים. שאר השטח התמלא במהירות באוכלוסייה פלסטינית. השבת האדמות שנותרו לשליטת הכפרים והרשות הפלסטינית תאפשר את פיתוחן בעבור הפלסטינים.

עלינו להכיר בעובדה כי למרות 49 שנות "איחוד" ירושלים ו"הבטחתו" של אבא אבן למזכ"ל האו"ם בשנת 1967 "להשוות שירותים לכל התושבים", מזרח ירושלים הערבית מופלית לרעה ומתנהלת בפועל כמעט בנפרד ממערב העיר ומהשכונות היהודיות במזרחה, במרבית תחומי החיים: 50% משטחי מזרח ירושלים סובלים מבעיות ברשת המים והניקוז וכ-160,000 מהתושבים הערבים לא מחוברים או מחוברים באופן לקוי לרשת המים, וכן חסרים 70 ק"מ של צינורות ביוב. ל-50% משטחי מזרח ירושלים אין תכניות מִתאר מותאמות, מפורטות ומאושרות. מאז 1967 הנפיקה עיריית ירושלים פחות מ-4,000 היתרי בנייה לפלסטינים, שמכוחם נבנו כ-8,000 יחידות דיור במזרח ירושלים. בשנת 1967 היו במזרח ירושלים 12,500 יחידות דיור, ואילו היום ישנן למעלה מ-40,000; במילים פשוטות, 50% מיחידות הדיור של הפלסטינים נבנו ללא היתר.

עד הקמת החומה, אפשר היה לקבוע כי למרות גישתו החופשית כמעט של כוח עבודה ערבי לשוק התעסוקה היהודי בירושלים, בשני חלקי העיר התקיימו שני שווקי תעסוקה סקטוֹריאליים. כך גם בתחום התחבורה והחינוך עד היום. שני שלישים מן המשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני – אוכלוסייה שנכללים בה 85% מן הילדים הערבים בעיר. למעלה מ-1,600 כיתות לימוד חסרות במגזר הערבי בעיר, והנשירה מבתי הספר הערביים עומדת על 40%.

הפלסטינים משלמים מסים ומקבלים תשלומי העברה של המוסד לביטוח לאומי הניתנים לכל תושב ישראלי, אבל הם פונים לרשויות הממלכתיות הישראליות רק אם אין להם חלופה אחרת. עם זאת, שירותי העירייה המוענקים לפלסטינים נופלים באורח דרמטי מאלו של היהודים. למרות העובדה ש-37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, רק 12% מתקציב העירייה מושקעים בשכונות הפלסטיניות.

כפי שמוכיחים סקרי דעת הקהל, וכפי שעולה מן ההתנהגות היומיומית, התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים אינם רואים את עצמם קשורים למוסדות הפוליטיים של מדינת ישראל ולא למוסדות העירוניים שלה, וזאת מפני שמוסדות אלו פועלים על בסיס החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 6) תשכ"ז 1967, שאינו מקובל עליהם. רק מיעוט מבוטל של 13,000 איש מקרב האוכלוסייה הערבית ניצלו את האפשרות לבחור באזרחות ישראלית בהמשך למעמד של תושב ישראל. נתוני משרד הפנים מלמדים כי בעשור האחרון קיבלו אזרחות מלאה 3,374 פלסטינים.

אחוז השתתפותם של הפלסטינים תושבי העיר בבחירות לעיריית ירושלים הוא זעום. בבחירות בשנת 2008, שבהן זכה ניר ברקת, שיעור ההשתתפות עמד על 1.7% בלבד. בשנת 2013 שיעור זה ירד ל-0.7%. מנהיגי הציבור הפלסטיני דוחים בעקביות אפילו את הרעיון לקרוא לפלסטינים להצביע למען רשימה משותפת של ישראלים ופלסטינים, שתדגול במתן זכויות פוליטיות לתושבי מזרח העיר.

את יחסה המפלה של ישראל לפלסטינים במזרח ירושלים היטיב לסכם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שכיהן בזמנו כראש עיריית ירושלים. בריאיון שנתן במאי 2012 אמר אולמרט: "מבחינות רבות אני חושב שירושלים מתקדמת", ומיד סייג: "אני מדבר על ירושלים שהיא מערב ירושלים במה שקשור לחלקים אחרים של ירושלים, שבהם לא גרים יהודים, אין שינוי גדול. הגעתי למסקנות עצובות מאוד לגבי עתידה של ירושלים כעיר מאוחדת […] אף ממשלה ישראלית מאז 1967 לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי. […] אמנם השקענו בירושלים, אבל במודע השקענו בעיקר במערב העיר ובשכונות החדשות כמו הר חומה, פסגת זאב, רמות וגילה, ונמנענו מלהשקיע באזורים שאני חושב שבעתיד לא יהיו חלק מירושלים שתהיה בריבונות מדינת ישראל".

איחוד העיר מבחינתה של ישראל היה איחוד של אדמות ואתרים אבל לא איחוד של תושבים. לכן, עתידם המדיני, כלכלי וחברתי של הפלסטינים צריך להינתן בידם בכפוף למצב הביטחוני ולתהליך המדיני.

הטענה הנשמעת פה ושם כאילו התנועה למען ירושלים היהודית מציעה לבצע "טרנספר" בתושבי הכפרים והמחנות, היא טענה מופרכת מיסודה. שום הגדרה משפטית או קונספטואלית של המונח טרנספר איננה דומה להצעת התנועה, לא במשפט הבין-לאומי ולא בהיסטוריה האנושית. ודאי שכל מדינות העולם לא יראו בכך ויתור על ריבונות, שממילא לא הכירו בה מעולם, או שנכפה על הפלסטינים "טרנספר".

הטענות לאי-חוקיות התכנית אינן תקפות. ראשית, תכנית התנועה כוללת תיקון חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, ושינויי חקיקה נוספים בתחומי סדרי החוק והמשפט. ואין חולק על כך שהוויתור על הריבונות יִתְאַם את עמדתם המשפטית של כל מדינות העולם ומוסדות האו"ם.

שנית, המעמד החדש של הכפרים והמחנות שלא ייכללו יותר בירושלים יהיה זהה למעמד הכפרים האחרים שליד ירושלים, שלא סופחו אליה. דין ג'בל מוכאבר וסור באהר יהיה כדין אבו-דיס ואל-עזאריה.

ושלישית, הטענה כי כביכול נטילת זכות ישיבת הקבע של פלסטינים אלו מנוגדת ל"תקנות הכניסה לישראל" היא המופרכת שבטענות. נהפוך הוא, תוקפו של רישיון לישיבת קבע יפקע גם במקרה ששר הפנים יתנה את תוקף הרישיון במגורים באזורים מסוימים בלבד ויחליט על הפקעתו במקרים שבהם מחזיק הרישיון איננו גר בהם, בהתאם להוראת תקנות הכניסה לישראל, סעיף 11 (א) (4) ו-(ג). ובכל מקרה, כל ההליכים החוקיים יהיו מבוססים ממילא על שינוי חוק היסוד על ידי הכנסת.

על החברה בישראל להפנים את העובדה כי לא כל מה ששורד כבר 50 שנה הופך בהכרח לנכון, צודק או יפה. לא ניתן לספח שטח מבלי לספח את התושבים החיים בו ולהעניק להם את מלוא הזכויות. כמו כן, לא ניתן להפריד בין התושבים למאוויהם הלאומיים. עמדתם, והתנהגותם של הפלסטינים במזרח ירושלים זה עשורים מעידה על רצונם להיות תושבי הבירה של המדינה הפלסטינית. הפרדת הכפרים המוצעת היא צעד נוסף להשגת היעד הזה, ומשרתת בה בעת גם את האינטרסים של מדינת ישראל.

"התנועה למען הצלת ירושלים היהודית" אינה מתיימרת להציג תכנית ללא חסרונות כלל, אך היא מתייחסת למגמות הקיימות המאיימות על עתידה של בירת ישראל, ומבקשת בעזרת התכנית המוצעת לבלום אותן ואף להפכן. הסיכונים שבתכנית בטלים בשישים לעומת הסיכונים במציאות הנוכחית, ויש ביתרונותיה כדי להניע בעתיד את הצדדים לצאת מהקיפאון המדיני. על ממשלת ישראל לנקוט מהלכים אלו, טרם תתממש הצהרתו של קולק לברק לפני קמפ דיוויד 2000: "הממשלה שלך, כולם שיכורים. יום אחד הם יתפכחו, אבל זה יהיה מאוחר מדי".